פוליקוליטיס דקלוונס: דלקת זקיקים מצלקת בקרקפת – אבחון וטיפול

איור של קרקפת עם צרורות שיער ומגרש נשירה מצלקתית בפוליקוליטיס דקלוונס

אחראי רפואי: ד"ר אורן אלדר, רופא עור מומחה

עודכן לאחרונה: 21 באוקטובר 2026

פוליקוליטיס דקלוונס היא דלקת כרונית של זקיקי השיער בקרקפת, שמובילה לצלקת ולנשירת שיער בלתי הפיכה. הסימן האופייני הוא "צרורות שיער": כמה שערות היוצאות מזקיק אחד. אבחון וטיפול מוקדמים עוצרים את ההתקדמות ברוב המקרים, ולכן פצעונים בקרקפת עם נשירה מצדיקים בדיקה מוקדמת.

תשובות קצרות

ש: מהי פוליקוליטיס דקלוונס?
ת: דלקת כרונית בזקיקים שגורמת לצלקת ולנשירה בלתי הפיכה.

ש: איך היא נראית?
ת: אזורים חלקים, לבנים ומבריקים, ופצעונים, קרום ואודם סביבם. סימן אופייני: צרורות שיער.

ש: האם היא מדבקת?
ת: לא.

ש: האם השיער חוזר?
ת: באזור שהוצלק לא. המטרה לעצור את הדלקת מוקדם.

ש: איך מטפלים?
ת: טיפול אנטי-דלקתי ואנטיביוטי, מקומי או פומי, במרשם. ממושך ועם התלקחויות.

במדריך הזה נסביר מהי פוליקוליטיס דקלוונס, ממה היא נגרמת, איך מזהים אותה בשלבים שונים, במה היא שונה ממצבים דומים בקרקפת כמו פטרת בקרקפת או פסוריאזיס וקשקשים, איך מתבצע האבחון אצל רופא עור מומחה ומהן אפשרויות הטיפול הקיימות כיום. חשוב לדעת כבר בתחילת הדרך: הגורם המרכזי להחמרה הוא דחיית טיפול. דלקת שפעילה זמן רב הורסת זקיקי שיער באופן בלתי הפיך. לכן פנייה מוקדמת לבדיקה היא הצעד החשוב כאן.

מהי פוליקוליטיס דקלוונס?

פוליקוליטיס דקלוונס (Folliculitis Decalvans) היא מחלה דלקתית כרונית של זקיקי השיער. הדלקת הורסת את הזקיק ומחליפה אותו ברקמת צלקת. התוצאה היא התקרחות מצלקת: אזורים בקרקפת שבהם השיער אינו יכול לצמוח שוב. מקובל לראות גם "פוליקוליטיס מצורפת" (Tufted Hair Folliculitis) כצורה של אותה מחלה. מבדילים אותה מפוליקוליטיס השטחית השכיחה, שאינה משאירה צלקת.

השם מספר את הסיפור: "פוליקוליטיס" היא דלקת של זקיקי שיער, ו"דקלוונס" פירושו נשירה. המחלה משתייכת לקבוצת האלופציות הצלקתיות הראשוניות, כלומר מחלות שבהן הדלקת עצמה הורסת את זקיק השיער ומשאירה במקומו רקמת צלקת. בניגוד לאלופציה אראטה, שבה הזקיקים נשמרים והשיער יכול לחזור, כאן האובדן באזור המוצלק הוא קבוע. זו גם הנקודה שמבדילה אותה מהתקרחות גברית ומהתקרחות נשית, שבהן הזקיקים מצטמצמים אך לא מוצלקים. למבט כללי: שיער וקרקפת.

מי חולה?

המחלה מתחילה בבגרות, בעיקר בין גיל 30 ל-50, ושכיחה בגברים יותר מבנשים. היא נדירה אצל ילדים ומתוארת בכל סוגי העור. לעיתים היא קשורה למצבים דלקתיים נוספים של הזקיקים, כמו אקנה קלואידליס בעורף. היא יכולה להתחיל בכמה פצעונים בודדים ולהתפשט בהדרגה בקרקפת אם לא מטפלים.

ממה נגרמת המחלה?

ההסבר המרכזי כיום הוא תגובת חיסון חריגה לחיידק זהוב (סטפילוקוקוס אוראוס) שחי על העור: הגוף תוקף את הזקיק עצמו בתגובה לחיידק. ההסבר עדיין לא הוכח סופית. אין סיבה לחשוש מהדבקה – המחלה אינה עוברת בין אנשים.

החיידק סטפילוקוקוס זהוב חי על עור תקין אצל רוב האנשים בלי לגרום לבעיה. אצל חולי דקלוונס מערכת החיסון מגיבה אליו בצורה חריגה. תאי דלקת מצטברים סביב הזקיק, נוצרת מוגלה, והדלקת החוזרת פוגעת בקיר הזקיק עד שהוא מוצלק. גורמים תורשתיים נדירים יחסית, אך ברוב המקרים אין רקע משפחתי. המחלה לא נגרמת מהיגיינה לקויה, אינה מדבקת ואינה קשורה לשמפו מסוים. היא גם שונה מפוליקוליטיס רגילה, דלקת זקיקים זמנית שמחלימה בלי צלקת.

סימנים ותסמינים

המחלה מתפתחת בשלבים, והסימנים משתנים בהתאם.

בשלב מוקדם: אודם סביב זקיקי שיער, פצעונים קטנים עם מוגלה, קרומים, וגרד, צריבה או כאב מקומי. רבים מייחסים זאת בטעות ל"פצעונים רגילים" ודוחים בדיקה.

בשלב פעיל: הפצעונים מתרבים, נוצרים אזורים דלקתיים, ומופיע הסימן האופייני למחלה, צרורות שיער: כמה שערות (לעיתים 5 עד 20) היוצאות מזקיק אחד מורחב, במראה המכונה "שיער בובה". האזור עלול להיות רגיש, לדמם או להפריש.

בשלב מאוחר: הדלקת שוככת במקום אחד ופורצת במקום אחר, ובאזורים שעברו דלקת ממושכת נותרים אזורים חלקים, מבריקים וחסרי שיער, רקמת צלקת שאינה מצמיחה שיער.

המיקום השכיח הוא הקדקוד והעורף, אבל כל אזור בקרקפת עלול להיות מושפע. נשירה המלווה בפצעונים, כאב או צרורות שיער אינה נשירה שגרתית ואינה נשירת שיער מפושטת. היא דורשת בדיקה מוקדמת, כפי שמפורט במדריך נשירת שיער בקרקפת: מתי לפנות לרופא עור. גרד עז הוא סימן נלווה שכיח, ראו גם גירוד בקרקפת.

למה אבחון מוקדם קריטי?

כל שבוע של דלקת פעילה הורס עוד זקיקים. הצלקת בלתי הפיכה, ולכן הנשירה שהצטברה אינה חוזרת. טיפול מוקדם מכוון לשלב אחד: כיבוי הדלקת לפני שנוצרים אזורים חדשים. אי אפשר להחזיר שיער לאזור שהוצלק, אבל ברוב המקרים אפשר לשמור את מה שיש.

במה מבדילים אותה?

כמה מצבי קרקפת נראים דומים בעין לא מקצועית, אך ההבדל ביניהם משנה את הטיפול:

פטרת בקרקפת: קרום עבה ונשירה זמנית, בלי צרורות שיער ובלי צלקת. ההבחנה נקבעת בבדיקה, לעיתים בסיוע תרבית או ביופסיה.
פסוריאזיס בקרקפת: קשקשים כסופים עבים מעל לוחיות אדומות, בלי צלקת, והשיער חוזר. ההבחנה מקשקשים בקרקפת מוסברת במדריך נפרד.
דרמטיטיס סבוראית: אודם וקשקשים שומניים, בלי מוגלה ובלי צרורות שיער.
אלופציה אראטה: אזורים חלקים שצצים במהירות, בלי דלקת, בלי פצעונים ובלי צלקת, והשיער יכול לחזור.
התקרחות גברית והתקרחות נשית: דלילות הדרגתית ושקטה בלי פצעונים ובלי צלקת. סקירה מלאה: התקרחות.
אקנה קלואידליס בעורף: פצעונים ובליטות קשות בעורף, קרובה במנגנון אך בלי צרורות השיער האופייניים.
שיער חודרני: גירוי מקומי אחרי גילוח, חולף כשמפסיקים את הגירוי.
דלקת תאים מפורקת של הקרקפת: נודולות עמוקות ומוגלתיות. מאמר נפרד בסדרה (יהפוך לקישור כשיפורסם).
ליכן פלנופילריס ולופוס דיסקואידי: התקרחויות מצלקות אחרות, בלי צרורות שיער טיפוסיות. מאמרים נפרדים בסדרה.

גם הבירור של נשירת שיער אצל גברים ושל נשירת שיער אצל נשים שונה כשיש מעורבות של דלקת זקיקים. כל נגע חדש בעור שלא מתבהר תוך שבועות ספורים, ובמיוחד בקרקפת, ראוי לבדיקה.

איך מאבחנים?

איור של בדיקת קרקפת בדרמטוסקופ המראה צרורות שיער

האבחון אצל רופא עור מומחה כולל:

שאלון: מתי התחילו הפצעונים, האם יש כאב או הפרשה, האם הופיעו אזורים חלקים, ואילו טיפולים נוסו.
בדיקה גופנית: מיפוי האזורים הפעילים והמוצלקים, חיפוש צרורות שיער ובדיקת אזורים נוספים בגוף.
דרמטוסקופיה: בדיקת הקרקפת במכשיר מגדיל. הממצאים האופייניים מסייעים להבחין בין דקלוונס לבין אלופציה אראטה או פטרת.
תרבית חיידקים: ספיגה מפצעון פעיל מזהה את החיידק ומכוונת את בחירת האנטיביוטיקה.
ביופסיית קרקפת: כשהתמונה אינה חד-משמעית, דגימה זעירה מאשרת את האבחנה ושוללת מחלות צלקת אחרות, כמו ליכן פלנופילריס ולופוס דיסקואידי (יהפכו לקישורים כשיפורסמו).

בדיקות דם בדרך כלל אינן נחוצות, בשונה מבירור של נשירה מפושטת.

איך מטפלים?

שתי מטרות מובילות את הטיפול, הרגעת הדלקת כדי לעצור את הרס הזקיקים, והפחתת עומס החיידקים בקרקפת. שיער שאבד באזור מוצלק לא יחזור, ולכן הטיפול מתמקד בשמירה על זקיקים שעדיין פעילים. הטיפול נמשך חודשים ודורש סבלנות והתמדה.

טיפול מקומי

שמפו אנטי-בקטריאלי מקטין את עומס החיידקים בין מחזורי התרופות (על שימוש נכון בשמפו ראו גם קשקשים בקרקפת). תכשירים אנטיביוטיים מקומיים מיועדים לאזורים פעילים. תכשירים סטרואידליים מקומיים ניתנים למחזורים קצרים בלבד, בעיקר להרגעת התלקחות, ובמקרים נבחרים בהזרקה תוך-נגעית; לעיתים משולבים עם טקרולימוס מקומי לשמירה על רגיעה לאורך זמן.

טיפול פומי

טטרציקלינים כמו דוקסיציקלין הם קו ראשון שכיח, למשך מספר חודשים. אזיתרומיצין היא חלופה כשהם לא מתאימים. בהתלקחויות קשות משולבים לעיתים ריפמפיצין וקלינדמיצין למשך שבועות. הפסקת טיפול מיד עם השיפור היא סיבה שכיחה להתלקחות חוזרת, ומשך הטיפול נקבע עם הרופא המטפל בלבד.

איזוטרטינואין

במחלה עמידה שוקלים איזוטרטינואין פומי, בשימוש מחוץ להתוויה הרשומה ולאחר הסבר מלא. נשים בגיל הפוריות נדרשות לאמצעי מניעה במהלך הטיפול ועד חודש לאחריו. בזמן הטיפול ובמשך חצי שנה לאחריו אין לעבור טיפולי לייזר או שעווה.

שגרה וטיפול תומך

איור של שמפו עדין, ציפית נקייה וכובע לשגרת טיפוח הקרקפת

שמפו ותכשירים עדינים לקרקפת. לא לסחוט פצעונים ולא לגרד, זה מעמיק את הדלקת ומגביר צלקות. כובעים וציפיות נקיים מפחיתים חשיפה חוזרת לחיידקים. מוצרי עיצוב שיער שמנוניים עלולים להכביד, ורצוי לוותר עליהם בדלקת פעילה. באזורים חסרי שיער כדאי להגן מהשמש.

מה לא עושים

לא מתחילים אנטיביוטיקה בלי אבחנה, לא מפסיקים באמצע כי "נראה טוב", ולא מורחים סטרואיד חודשים בלי פיקוח. החמרה או התפשטות מהירה מצדיקות פנייה מוקדמת.

מה צפוי לאורך זמן?

זו מחלה כרונית עם תקופות רגועות ותקופות התלקחות. אצל חלק מהמטופלים מחזור טיפול אחד ארוך מספיק לרגיעה ממושכת, ואצל אחרים נדרשים מחזורים חוזרים לאורך שנים. המעקב אצל רופא עור מומחה כולל תיעוד מצולם של האזורים, כדי לזהות התלקחות מוקדם ולטפל בה לפני שהיא הורסת זקיקים נוספים. גם אחרי רגיעה מלאה, חזרה של פצעון בודד היא סיבה לחזור לבדיקה. שימור השיער הקיים הוא היעד המרכזי.

שאלות ותשובות

ש: האם פוליקוליטיס דקלוונס מדבקת?
ת: לא. היא אינה עוברת מאדם לאדם, גם לא במגע או במיטה משותפת.

ש: מהם צרורות שיער?
ת: כמה שערות היוצאות מזקיק אחד מורחב. זה הסימן האופייני למחלה.

ש: האם השיער חוזר אחרי טיפול?
ת: באזור שכבר הוצלק – לא. הטיפול שומר על הזקיקים שעוד לא נפגעו.

ש: כמה זמן מטפלים?
ת: חודשים, עם ביקורת. הפסקה מוקדמת היא סיבה שכיחה להתלקחות.

ש: למה הפצעונים חוזרים כל פעם מחדש?
ת: זו דלקת כרונית עם התלקחויות. שילוב טיפול מקומי ופומי ועקביות מאריכים את התקופות הרגועות.

ש: האם זה קשור להיגיינה?
ת: לא. ההסבר המרכזי הוא תגובת חיסון חריגה לחיידק שחי על עור תקין.

ש: האם היא מופיעה אצל ילדים?
ת: כמעט שלא. המחלה מתחילה בבגרות, בעיקר בין גיל 30 ל-50.

ש: מה ההבדל בינה לבין פטרת בקרקפת?
ת: פטרת בקרקפת יוצרת קרום ונשירה בלי צלקת קבועה ובלי צרורות שיער.

פצעונים בקרקפת המלווים בנשירה, אזורים חלקים או צרורות שיער מצדיקים בדיקה מוקדמת. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם, נשמרים יותר זקיקים. לבדיקה אצל רופא עור מומחה: צרו קשר.